חוף ארגמן...ממש כמו אז...

חוֹף שָׁקֵט, מִפְרָשׂ קָט,
דֳּכִי רוֹעֵד, לוֹחֵשׁ בַּלָּאט
בּוֹא...

אוֹר וָחֹם וְהֵד חֲלוֹם,
גַּל בְּלִי קוֹל רוֹדֵם בַּתְּכוֹל
פֹּה...

בָּא סַפָּן בְּרוּךְ אֱלֹהַּ
וְעָגַן, מָצָא מַרְגּוֹעַ
בּוֹ...

(חוף שקט מילים: אהרון זאב לחן: אמיתי נאמן)

כשאני חושבת על ים אני מדמיינת חוף עם חולות לבנים, שנכנסים בין האצבעות ומדגדגים ללא אבנים, לכלוכים או זפת...אני מדמיינת על מים כחולים (אני יודעת שהם לא באמת כחולים), צלולים עם אדווה נפלאה...

אני מדמיינת חוף שבו אפשר לבוא כזוג (רומנטי) או כמשפחה או אפילו לבד (עם ספר) ולהנות.

אני זוכרת את הסיפורים של ההורים שלי על החוף הכי נקי ויפה בצפון, חוף ארגמן...שבכל יום שבת היו פוקדים אותו המוני צעירים ומשפחות ונשארים בו עד שגרשו אותם ממנו...את העגלה של התירס והתורמוס אשר חיכה מחוץ לחוף...שאפילו בבוקר החתונה שלהם בילו בו...

אני רואה את התמונות שלי כתינוקת בחוף לבן ונקי, רצה עירומה עם חיוך ענקי, חוף ארגמן...

אני למודת חופים מהצפון ועד אילת שבדרום, פגשתי חופים נקיים שכיף לחזור אליהם ופגשתי חופים שהבטחתי לעצמי שכף רגלי לא תדרוך בהם בשנית...אבל אני תמיד חוזרת לחוף ילדותי והפעם כאמא לשני קטנטנים (אפילו כשאני כבר לא גרה בעכו).

כשהעבר וההווה מתאחדים והזכרונות מתעוררים לחיים כל פעם מחדש אז אני יודעת שחזרתי הביתה.

קיץ, יום שבת בבוקר אצל סבא וסבתא, הילדים קמים מוקדם מדיי, מחפשים מה לעשות שיהיה גם כיף וגם קרוב ושוב מחליטים ללכת לים...לחוף ארגמן...

אורזים את הילדים וחצי בית, נכנסים לאוטו ותוך 5 דקות אנחנו בים.

הכניסה בחינם או במחיר סימלי תלוי בתקופה, עוד צעד קטן והרגליים כבר מתחפרות להן בחול הזהוב והנקי (הקטנטן מבקש לעצור כדי שננקה לו את הרגליים), החוף עדיין ריק (יחסית).

סקירה מהירה; הדגל לבן (יש!), הים שליו עם אדווה נעימה והחוף נקי (ולשמחתי כך הוא גם היה כשעזבנו), החול זהוב ורך, נעים ונטול בדלי סיגריות (ו/או זפת, זיכרון ילדות או לא ועוד לא חם מדיי ברגליים).

ברקע הנוף של העיר העתיקה, כמה שלווה איזה מראה מופלא.

מתמקמים מתחת אחת הסככות הגדולות המפוזרות על החוף, פורשים מחצלת, מורידים בגדים (מתחת כבר מציצים בגדי הים), מרוחים כבר מהבית בקרם הגנה (צריך כחצי שעה לפני), מצופים, דלי ומשפך והופ רצים לים (נותנת לקטנטנים לנצח)...

והים? הים שקט ורגוע וחמים וצלול...במהרה הקטנטנים מגלים כי ממש קרוב אלינו שוחים להם דגיגונים וצהלות שמחה ממלאות את חוף הים ("אמא אנחנו שוחים עם הדגים") ואנחנו המבוגרים מגליפ שאין מדוזות (שוב צהלות שמחה אבל הפעם שלנו).

משחקים עם הגלים; קופצים מעל הגלים, בורחים מהגלים ונותנים לגלים לעבור דרכינו...נרטבים, בולעים מים מלוחים, שורפות העיניים...ממש כמו אז...

רואים את החסקה של המצילים, אופנועי ים רחוקים וספינות עוד יותר רוחוקות...ממש כמו אז...

אוספים צדפים (ברור ששוטפים טוב ושמים בדלי), מתחרים מי מוצא צדפה סגורה...ממש כמו אז...

בונים ארמון, חופרים בור, ממלאים במים...ממש כמו אז...

אוכלים אבטיח, מלון, ענבים ושזיפים (עם שאריות חול)...ממש כמו אז...
רוצים לנוח מעט, לקרוא עיתון...ממש כמו אז...הקטנטנים פחות אוהבים את הרעיון ורוצים לחזור למים...ממש כמו אז...

המציל קורא לאישה לשמור על ילדיה ולכולם לא לעבור את המצוף...ממש כמו אז...

חוזרים לים לסיבוב נוסף והפעם מנסים לשחות, משיטים את הילדים על הגב...ממש כמו אז...

בעשר מתחיל ריקודי עם (מצטרפת לשני ריקודים שאני עוד זוכרת)...ממש כמו אז...

אוכלים ומתלכלכים מקרטיב לימון...ממש כמו אז...

שוטפים את עצמנו בברז החיצוני (כי אין מקלחות, יש שירותים ויש מלתחות, ברור שעם הרבה חול), ושוב מתלכלכים מחול ואז רוחצים רגליים בברז הנמוך...ממש כמו אז...

ובחוץ העגלה עם התירס החם  והתורמוס...ממש כמו אז...

הילדים נרדמים באוטו (אז מה אם זו נסיעה של 5 דקות)...ממש כמו אז...
חוזרים לבית סבאסבתא מורעבים...ממש כמו אז...

כשהעבר וההווה מתאחדים והזכרונות מתעוררים לחיים כל פעם מחדש אז אני יודעת שחזרתי הביתה.
והפעם אני חווה אותם דרך העיניים של הקטנטנים שלי ואני מאושרת!

ממליצה בחום

משרד להגנת הסביבה